תום: חשבתי שאני מקבל התקף לב. אמרו לי שזאת פוסט-טראומה.
נועה: אני נועה.
תום: ואני תום.
נועה: היום יום רביעי, שבעה באוקטובר 2026, וזה שישים ואחד.
תום: הפודקאסט היומי של ישראל, פוליטיקה בלי ספינים. שלושה סיפורים, כרגיל.
נועה: היום נדבר על גיבור הנובה שנכנס חמש עשרה פעמים לתופת כדי להציל 120 איש, ועל המחיר הנפשי שהוא משלם.
תום: משם למלי וליאל יהלומי, האם והבת שנמלטו מהארץ עם מיליונים ונעצרו השבוע במקום הכי לא צפוי שיש.
נועה: ולבסוף, ניר עוז, שלוש שנים אחרי. הקיבוץ שהפך לסמל נבנה מחדש, אבל השאלות הכי כואבות רק מתחילות לעלות.
נועה: אז הסיפור הראשון: עוז דוידיאן. מאז אוקטובר 2023, השם שלו הפך כמעט למילה נרדפת לגבורה.
תום: לגמרי. הבחור נכנס עם הטנדר שלו לשטח מסיבת הנובה 15 פעמים. 15! וחזר בכל פעם עם עוד אנשים. חילץ 120 איש מהתופת. זה פשוט לא נתפס.
נועה: וזה הנרטיב שכולנו מכירים, סיפור הגבורה. אבל כתבה שעלתה היום ב-ynet חושפת את הצד האחר.
תום: הצד שאף אחד לא מדבר עליו. הוא מספר שם, במילים שלו: 'חשבתי שיש לי התקף לב, הסבירו לי שזה פוסט-טראומה. מאז אני במעקב פסיכיאטרי'.
נועה: [sighs] הוא מספר שהתרופות והטיפול עוזרים, אבל הזוועות שהוא ראה עדיין רודפות אותו.
תום: והמחשבות על מי שהוא לא הצליח להציל. הוא אומר, 'יש מיקומים שהגעתי ולא היו בהם חיים. הרבה פעמים אני חושב, אולי אם הייתי נוסע מכיוון אחר...' זה קורע את הלב.
נועה: וזה בדיוק המקום שבו סיפור הגבורה הופך לכתב אישום שקט נגד המערכת. כל המדינה הריעה לו, אבל כשהמצלמות כבו, מי נשאר שם לעזור לו להתמודד?
תום: צחוק בצד, נועה, כי פה זה מפסיק להיות סיפור אישי. בכתבה הוא אומר שהוא יודע על עוד המון אנשים במצבו שלא מקבלים עזרה.
נועה: והמספרים מגבים אותו. לפי נתוני משרד הבריאות שפורסמו השבוע, שלוש שנים אחרי, יש עדיין מעל 40,000 אזרחים שמוכרים כנפגעי חרדה ופוסט-טראומה, וזמן ההמתנה הממוצע לטיפול נפשי ציבורי הוא... שישה חודשים.
תום: שישה חודשים?! בן אדם חושב שהוא מקבל התקף לב והמדינה אומרת לו 'שב, תמתין חצי שנה'? זה הזוי.
נועה: אז מה זה אומר עלינו? אנחנו אלופים בלטפוח לעצמנו על השכם על 'חוסן ישראלי' ו'גבורה', אבל כשזה מגיע לתמיכה ארוכת טווח באותם גיבורים...
תום: זה אומר שהמדינה משאירה את הגיבורים שלה להילחם את המלחמה הכי קשה שלהם לבד. בתוך הראש של עצמם. וזה אולי הסיפור הכי עצוב פה.
תום: יאללה, סיפור הבא. זוכרת את מלי וליאל יהלומי? האם והבת שנעלמו מהארץ אחרי שהואשמו בגניבת מיליונים מחברת קוסמטיקה?
נועה: בטח זוכרת. ברחו ב-2023, עוררו סערה, ואז... דממה. לאן הן נעלמו?
תום: אז זהו, שהן נמצאו. הכותרת ב-ynet: 'נעצרו בחו"ל: ההסתבכות החדשה של מלי וליאל יהלומי'.
נועה: סוף סוף! איפה תפסו אותן? באיזה מקלט מס מפואר באירופה?
תום: נמיביה.
נועה: מה? [laughs] נמיביה?! איך הן הגיעו לשם?
תום: שאלה מצוינת. אבל השאלה הטובה יותר היא איך הן נתפסו. הסיפור הרשמי הוא 'היד הארוכה של החוק'. המשטרה כמובן מיהרה לעדכן על המעצר, כאילו זה מבצע של המוסד.
נועה: צחוק בצד, תום... כי השטן, כמו שאומרים, נמצא בפרטים הקטנים של הדיווח הזה.
תום: בדיוק. לפי ynet, הן נתפסו בביקורת גבולות בנמיביה עם דרכונים פורטוגליים מזויפים.
נועה: רגע, אז לא משטרת ישראל תפסה אותן? הרשויות בנמיביה?
תום: בדיוק. המשטרה המקומית שם עלתה עליהן, עצרה אותן, ורק אז דיווחה לישראל. כלומר, לא 'תפסנו' אותן. הן נתפסו במקרה ועכשיו אנחנו מבקשים הסגרה.
נועה: אז כל הסיפור של 'היד הארוכה של החוק' זה פשוט... מזל? הן עשו טעות מטופשת ונתפסו? זה מביך.
תום: מביך מאוד. זה אומר ששלוש שנים, כל המערכות שלנו, האינטרפול, הכל... לא הצליחו למצוא אותן. אם הן לא היו מנסות לחצות גבול עם דרכון שנראה כאילו הודפס במדפסת ביתית, הן כנראה עדיין היו שותות שמפניה בווינדהוק.
נועה: ומה זה אומר על מערכת אכיפת החוק שלנו, אם ככה סוגרים תיקים מתוקשרים? בזכות פקיד משועמם בנמיביה?
תום: זה אומר שהמסר הוא פשוט: אם כבר גנבת מיליונים, לפחות תשקיע בזייפן דרכונים מקצועי.
נועה: הסיפור האחרון להיום מחזיר אותנו לעוטף. לקיבוץ ניר עוז.
תום: שלוש שנים אחרי. הקיבוץ שהפך אולי לסמל הכי גדול של השבת השחורה. שליש מהחברים נחטפו או נרצחו.
נועה: והיום, לפי כתבה גדולה ב-ynet, הקיבוץ בתנופת בנייה אדירה. 120 תושבים כבר חזרו, 220 יחידות דיור חדשות נבנות, הכלבו נפתח, הפאב... על פניו, סיפור חוסן ישראלי קלאסי.
תום: קלאסי, אבל גם מורכב בטירוף. הכתבה נקראת 'האובדן בכל מקום'. מסביב לכל הבנייה החדשה, עדיין יש את סימני ההרס, את הבתים השרופים של המשפחות שאינן.
נועה: וזה בדיוק המתח. מצד אחד, הרצון לבנות מחדש, להראות שהחיים מנצחים. מצד שני, איך עושים את זה בלי למחוק את הזיכרון?
תום: צחוק בצד, נועה... כי פה נכנס הכסף הגדול, והשאלות שהכסף לא יכול לפתור.
נועה: נכון. לפי נתונים רשמיים של מנהלת תקומה, שמצוטטים בכתבה, המדינה השקיעה עד כה בשיקום ניר עוז מעל 250 מיליון שקלים.
תום: רבע מיליארד שקל. ואת יודעת מה זה לא קונה? תשובה לשאלה מה עושים עם הבתים של הנרצחים. יש שכונה שלמה של בתים ריקים, קפואים בזמן. מי יגור שם? מה עושים איתם?
נועה: הכתבה מצטטת חבר קיבוץ ששואל 'אנחנו בונים פה קהילה או אנדרטה חיה?'. וזאת באמת השאלה הגדולה. כי אי אפשר להתעלם מהעבר, אבל גם אי אפשר לחיות בתוך מוזיאון של אסון.
תום: אז מה זה אומר על פרויקט הדגל של שיקום העוטף? ששופכים המון כסף, וזה חשוב וחיוני, אבל את הדילמות הכי עמוקות, הכסף לא פותר.
נועה: זה אומר ש'שיקום' זה לא רק בטון וברזל. זה שיקום של נשמה, של קהילה. ואיך עושים את זה? למדינה, כנראה, עוד אין תשובה.
נועה: טוב, בוא נסכם את היום.
תום: עוז דוידיאן, גיבור נובה, חשף את המאבק שלו בפוסט-טראומה ואת אזלת היד של המערכת.
נועה: האם והבת יהלומי נתפסו בנמיביה, לא בזכות מבצע מתוחכם אלא לגמרי במקרה.
תום: וקיבוץ ניר עוז נבנה מחדש, אבל מתמודד עם שאלות קיומיות על איך לחיות לצד הזיכרון.
תום: ולפני שנסיים, נועה, קוריוז קטן מהכְּנֶסֶת.
נועה: [laughs] ספר לי. מישהו נרדם שוב במליאה?
תום: יותר טוב. חבר הַכְּנֶסֶת דוד ביטן צייץ בטוויטר שהוא מודאג מאיכות הקפוצ'ינו במזנון הַכְּנֶסֶת. הוא כתב שהקפה 'מימי מדי' ושהוא 'יפעל לשיפור המצב'. סוף סוף חבר כְּנֶסֶת שמטפל בבעיות הבוערות באמת.
נועה: זהו להיום בשישים ואחד.
תום: אנחנו נהיה פה גם מחר עם עוד שלושה סיפורים. אגב, נשארו עוד 20 ימים לבחירות. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מזמינים קפה.
This show is made with AI: the hosts’ voices are synthetic and the scripts are AI-assisted. Every story links to its original source.